תצלום של יחיאל פיינער – לימים דינור – ק. צטניק – מימיו כבחור ישיבה, "עילוי" בישיבת חכמי לובלין, עם מראה יהודי – ...

תצלום של יחיאל פיינער – לימים דינור – ק. צטניק – מימיו כבחור ישיבה, "עילוי" בישיבת חכמי לובלין, עם מראה יהודי – חסידי – עם חתימתו בכתב ידו: "יחיאל פיינער"!!! פריט היסטורי!

מעל שני היודים שבשם "פיינער" הוא סימן קו, כנהוג אצל המדקדקים, שלא יראה כשם השם.

רקע ע"פ ויקפדיה

די-נור נולד בשנת 1909 בסוסנוביץ שבפולין בשם יחיאל פיינר. הוא גדל בחווה של סבו ולמד בישיבת חכמי לובלין שבעיר לובלין. הוא היה ידוע כעילוי, בין מתי המעט שלמדו קבלה מפי ראש הישיבה. בצעירותו עסק במוזיקה וכתב שירים ביידיש. כמו כן היה עסקן של צעירי "אגודת ישראל" בפולין שבין מלחמות העולם.

תקופת השואה עברה עליו במחנות עבודה וריכוז. בתקופת שהותו בגטו, הוא נחקר פעמיים על ידי הגסטאפו בעיר קטוביץ. לעיתונאי וההיסטוריון תום שגב, סיפר כי מכּר שלו הצליח לסדר לו דרכון של הונדורס, שהועבר לו באמצעות השגרירות השווייצרית בברלין ומפקדת הגסטאפו בקטוביץ. בעקבות זאת, הוא הובא אל לשכת מפקד הגסטאפו בעיר, אלפרד דראייר. בעודו בלשכה, נכנס לחדר קצין בדרגה גבוהה יותר. הוא עיין בניירות, קרע אותם והשליך אותם לפח. רק מאוחר יותר נודע לדי-נור שהקצין הזה היה אדולף אייכמן. לאחר מכן הוא עוּנה בחקירה במרתף הגסטאפו לגבי מחבוא נשק שהתגלה בגטו.

באוגוסט 1943 הגיע למחנה ההשמדה אושוויץ. בהמשך עבד עבודות כפייה בזקראו ובמחנה נוסף. משפחתו – אשתו, הוריו, אחיותיו ואחיו – נספו כולם בשואה. אח אחד שרד והיגר לקנדה.

לאחר שחרורו מצא את תכלית חייו בתיעוד סיפור משפחתו וחוויית השואה. הוא החל לכתוב על השואה מעט לאחר שניצל, בעודו שוהה במחנה של הצבא הבריטי ליד נאפולי באיטליה. את כתב היד של ספרו הראשון מסר לאליהו גולדנברג, חייל בבריגדה היהודית, כדי שיוציאו לאור בארץ ישראל. די-נור לא ציין בו את שם המחבר והסביר לחייל: "הם שהלכו אל הקרמטוריום, כתבו את הספר הזה! רשום את השם שלהם: ק. צטניק". שם זה הפך מאז לשמו הספרותי. ספרו הראשון, "סלמנדרה", היווה פריצת דרך ספרותית ב"המציאו" ז'אנר ספרותי שלא היה קיים עד אז: רומן תיעודי. באמצעות סיפור שהורכב ברובו מחומרים היסטוריים-תיעודיים, טווה רומן בדיוני. באמצעות הכתיבה בסוגה זו, הצליח להעביר את מוראות השואה - לראשונה בעולם שלאחר המלחמה - באופן פופולרי. ספרו זה ובמיוחד זה שכתב אחריו, "בית הבובות", תורגמו לעשרות שפות ונמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם כולו. את חייו הוא הקדיש לנושא. זו הווייתו כולה, עד יום מותו, אשר סבה סביב השואה והזכרונות שרדפו אותו משם.

די-נור עלה לארץ ישראל דרך איטליה בשנת 1946. הוא התגורר אז במרתף וגם על ספסל בשדרות רוטשילד. די-נור כתב על סיוטי הלילה שלו, מהם סבלה גם אשתו: "כאחוז קדחת הייתי ננער משנתי בזעקות חנוקות, שטוף פלגי זיעה, וניקה, הישנה לצדי, מנגבת במגבות את זיעת־חרדתי, תמיד בהלה ורחמים בעיניה".

עדותו במשפט אייכמן

ב-7 ביוני 1961[11] נאות די-נור לשמש עד במשפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן שנערך בירושלים, כיוון שהיה בין המעטים שפגשו את אייכמן בתקופת השואה ונותרו בחיים. אייכמן נכח באחת משתי הפעמים שבהן נחקר בחדר העינויים של הגסטאפו, המשטרה החשאית הנאצית. מיד בתחילת מתן עדותו במשפט, לאחר כשמונה דקות במהלכן התבקש למסור את פרטיו האישיים ולהזדהות, קם די-נור מכסאו שעל דוכן העדים, ודיבר על הפלנטה האחרת של אושויץ. שם לא הולידו ושם לא ילדו. שם לא היו שמות. רק מספרים. ואז התמוטט על רצפת האולם. השופטים נאלצו להפסיק את הישיבה ודי-נור הוצא מהאולם על אלונקה ופונה לבית החולים, שם שהה כשישה חודשים לאחר מכן. די-נור נדרש במשפט להזדהות בפעם הראשונה בשמו האמיתי. זה היה "אחד הרגעים הדרמטיים בתולדות המדינה". העדות והאירוע שהתרחש בבית המשפט, הפכו לאחד מסמליו המובהקים של משפט אייכמן, ששב ומאפיין את הזיכרון בימי השואה. אולם לאחר המשפט, אסר די-נור על המוציאים לאור לפרסם את תמונתו, סירב להתראיין ולא דיבר בציבור.

יחיאל לייפנער, די נור, ק. צטניק נפטר בשנת תשס"א. יהי זכרו ברוך.

מצב: טוב מאוד